יום ראשון, 20 באוגוסט 2017

בית שערים - מקום לא רגיל, הצעה לטיול קיץ קריר

חודש יולי היה בלתי סביר מבחינת החום והלחות.
אחרי תשעה באב יצאנו לטייל למקום מאוד מיוחד - מערות בית שערים. 
בין המערות לצל הנהדר של הגן שסביבן, ניסינו להבין, מה יש בו בקיץ הישראלי שהוא כל כך קיצוני ואלים.
כך היה פעם לפני 200 שנה, וכך גם עכשיו, אמצע המאה  ה 21, מדינת ישראל השנייה, או השלישית, תלוי את מי שואלים. 


גן ירוק במיוחד,  אדירכלים ליפא יהלום ודן צור

מדרגות בסלע 

אז מה היה לנו? 
ארוע משמח במיוחד בו הוכר האתר כאתר מורשת עולמית מבית אונסק"ו. ההכרזה כשלעצמה לא מבטיחה הרבה אלתר, אבל מחייבת את הרשויות לפעול לשימורו, פיתוחו, מחקר ראוי והרבה יחסי ציבור. כסף בצד ההכרזה אין. יש כל מיני דיבורים ריקים על תיירות מורשת עולמית, על משוגעים לדבר שהולכים עם חוברות אונסקו ביד אחת וסמרטפון עם אפפ' ביד השנייה וכל מה שהם רוצים זה לראות אתר מורשת עולמית. אני עוד לא ראיתי כאלה. יש להניח שאם כבר מבקרים בארץ אז תיירים שישמעו על אתר מורשת עולמית יבואו לבקר גם בבית שערים. עם כל הכבוד, מאצ'ו פיצ'ו אנחנו עדיין לא. אולי פעם, יום אחד, כשיסיימו לחפור את האתר הגדול הזה, החד פעמי.





בנתיים - טיול לבית שערים על שום מה ולמה? 
1. כי קריר ולא חם
2. כי הגן הירוד והנהדר מסביב מעיצובם של  ליפא יהלום ודן צור מראה כאילו היה שם תמיד
כי זו היתה עירו של רבי יהודה נשיא, או בקיצור רבי, כי כולם ידעו היה ומה עשה ולא היה צריך להציגו. האיש שחתם את המשנה, שריכז את העם היהודי בגליל, שחי בבית שערים ובציפורי, המנהיג הכי יהודי שהיה לעם היהודי אם תשאלו אותי.
3. אמנם זה טיול  ברחבי ההנקרופוליס של היהודים בארץ הקודש לפני  2000 שנה, אבל איזה נקרופוליס, איזה סיפורים, כמה חיים יש במקום הזה.


         

            אפשר להתקשר, נתאם ביקור בבית שערים - שולי - 0526456072


מבט קריר 

יום ראשון, 8 בנובמבר 2015

טיול בעין הוד בסימן נשים זיתים וסרטים

עכשיו הזמן לטיולי זיתים.
לפני המסיק, לפני החורף, הקוצים נשכבים על האדמה רטובים ולחים, הסתווניות עולות, הכל נראה נקי וחדש.

והנה לכם טיול נחמד שמתחיל בכרם הזיתים של עין הוד ומסתיים בבית של גרטרוד קראוס.
שילבתי לכם קצת הליכה, לא קשה במיוחד, קצת כרמל, עין הוד והפתעה מרגשת - ביקור  ב'חאן יותם' - המקום לאדם וחברו', מקום מרגש ומחמם לב, שיוצאים ממנו עם דמעות ותחושה שיש עדיין תקווה למרות הכל !

ובנתיים - סרט.
פופקורן, ספה ושמיכה וגשם בחוץ.

יהודה טרמו.
סרט מוזמן לשלוש החברות שייצרו מוצרים משמן זית בארץ:
שמן, יצהר ועץ הזית
סרטי גבע,
מרדכי נבון ויצחק אגדתי
בימוי - יהודה טרמו, עין הוד
לא יודעת מה התאריך המדויק - מחצית שנות החמישים לראשית שנות השישים.



יום שני, 25 במאי 2015

עוד משהו ישן על עין הוד, ציורי הקיר בבית של גרטרוד קראוס


יש לי כמה חברים שהאובססיה שלהם היא ציורי קיר.
הם מחפשים וחושפים ומתעדים ואח"כ מתפללים לשימור של התקרות/קירות האלה. כשהם מוצאים 'בורדר' מצוייר צבעוני מתחת לסיד של בית שכוח אל הם בשמיים ומרגישים קרובים לאלוהים.

בעין הוד כבר הסתיים פרויקט אחד של שימור ציורי קיר - הסטודיו המקורי של מרסל ינקו. עבודה של המוזיאון ושל שי פרקש והצוות שלו, דוד שאלתיאל שעמד חורף שלם עם מסיכה על הפנים ואולר קטן, מחפש צבעים מתחת לשכבות של צבע.

בנתיים אנחנו מכינים תיק לעוד פרויקט כזה, הפעם בבית של גרטרוד. 

גרטרוד קראוס כלת פרס ישראל, מקור ארכיון עין הוד 

 בעין הוד הייתה מסורת של ציורי קיר. על כל קיר בתולי ולבן צויר משהו.
הסטודיו של מרסל ינקו שעוד ידובר בו, מסיבות פורים מדהימות שכללו השקעה ענקית בתפאורה צבעונית, בקישוטים ובציורי קיר, במסעדה שכל פעם מחדש היה מי שעיטר אותה כדי שלסועדים אצל שמוליק וז'וניה יהיה מענין  על הצ'ולנט של שבת, שלא ישתעממו.

בבית של גרטרוד ואלזה ציירו אמנים על כל פיסת קיר חשופה. ממסד עד טפחות. ציורים צבעוניים יש להניח. את הרעש שהיה לה בבית השקיטה בעזרת פסלים לבנים מאבן גיר קשה.
האישה עם הסנדלים והסגרייה ככה זוכרים אותה אחרי שנים.

ציורי קיר היו גם בגלריה המרכזית ובבתים אחרים אבל הם לא נשמרו עם השנים. בכלל, היה ויכוח תרבותי בפרוטוקולים של הכפר, מה דינו של ציור קיר שעיטר בית כזה או אחר לכבוד מסיבה זו או אחרת. האם לצבוע עליו כפי שנעשה בד"כ? האם להשאיר 'כי זה מאוד לא תרבותי לעבור על עבודה של אמן אחר' או שפשוט לחכות שידהה, או עד למסיבה הבאה, או הארוע החדש לכבודו צריך להחליף תפאורה.

ציורי קיר פעם היו דבר שבשגרה, היום הם 'מצרך מורשת' מבוקש. ניתן ללמוד מהם על מורשת, על מהות, על אווירה או כפי שנקראה בעין הוד - האספרי של הכפר - כפי שהיה בימים היותר תמימים (שאף פעם לא היו ממש תמימים אבל אנחנו רוצים לחשוב כך). יהיו מומחי אמנות שינתחו את ציורים ויקשרו אותם לאמנים ולזרמים ועוד. ואני, ברוח הנוסטלגיה שכ"כ חביבה עלי אסתפק לראות אותם מקשטים שוב את מבני הציבור של הכפר, מייצגים את הסטראוטיפים השונים שנקשרו למקום הזה.

מה יצא לגם לשבת מזה? 
סיור ברוח זו בעין הוד- בין הבית של גרטרוד קראוס, לסטודיו של מרסל ינקו, לחלק מחומת ברלין שהועבר לכפר כמתנה. ההבדל בין ציור קיר לתבליט קיר, בין ציור למסיבת פורים לציור בהזמנה, ציור קיר כפרנסה. 

גרטרוד קראוס, מקור ארכיון עין הוד 
גרטרוד קראוס הפסל, האישה והסגריה, ארכיון עין הוד, צלם: שמואל בר אבן. 

יום חמישי, 30 באפריל 2015

עתלית - בית כנסת, חברת מלח, מושבה ותחנת רכבת. סיור אחר לגמרי


עתלית היא מושבה שעכשיו ממש הופכת להיות עיירה.

כבר דברתי על זה פעם שבשנים הראשונות של המושבה, כשהבינו שהיא לא מתקדמת לאף מקום שמעו פרנסי המושבה על מסע הרבנים, וכשעצרה הפמלייה המכובדת בעתלית בקשו שיעזרו לשנות את מר גורלה, השינוי היה מהיר - הרבנים הציעו שבמקום עתלית  יקראו למושבה תרומיה - "והייתה להם תרומיה מתרומת הארץ" (יחזקאל מ"ח, י"ב) - במחשבה שאם יפרישו תרומות ומעשרות תבוא להם הברכה. זה החזיק מעמד זמן קצר. כשלא הגיע השינוי המיוחל חזרו כולם לשם המקובל כי ככה זה בחיים, מאוד קשה לשנות הרגלים. בעבור שנה או שתיים עדיין היתה זו מושבה קטנה שנאבקה על עצם קיומה. בתים וחצרות משק היו בה, אבל הריחוק מכל מושבה אחרת היה קשה, הקדחת הוסיפה את שלה ועתלית הייתה מושבה שקשה לחיות בה, אפילו המים בה היו מליחים שלא טעימים. מספרים הראשונים שמדי יום היו יורדים לבאר על יד חוות הנסיונות של אהרונסון כדי לשאוב ממנה מים טובים לשתייה כדי שהתה לא יהיה מלוח .... . 

אחרי מלחמת העולם הראשונה  גדלה המושבה והפכה למושבה - של - חברת המלח שהוקמה בעתלית בשנת 1922. כאן חברו האינטרסים של היזמים קאסל וסורדין, חברת יק"א והשלטון הבריטי להקמת מפעל לאומי. החברה נרשמה בירושלים ולונדון, היה לה חבר מנהלים רציני ודירקטוריון שהורכב 'מחברי הון ושלטון' של אותה תקופה, החברה הוציאה קול קורא לפועלים לבוא לחפור בריכות מלח ובתמורה הציעה מגורים, אוכל, טיפול רפואי וחברה נעימה. לאיכרים הציעו בתמורה - פרנסה, טיפול רפואי, חינוך לילדים וייצוג בפני השלטונות דרך חברת יק"א שכבר הפכה לחברת פיק"א. כך הפכה עתלית למושבה-של-חברת המלח.

בשנת 1928, אחרי ביקור של הברון, המושבה קבלה מתנה  - בית כנסת, וגם בית ספר 'חדש' על חשבון הברון, במבנה שהיום משמש את וועד עתלית. 

עתלית - בית הכנסת
בית הכנסת של עתלית 

עתלית - שולי נופי תרבות
בית הוועד, בית הספר, המבנה הציבורי הראשון במושבה 

פרויקט הדגל של יד בן צבי, ישראל נגלית לעין שמתקיים בשנתיים האחרונות בעתלית חושף דרך אלבומי התמונות את הסיפורים של המושבה. כך אנו למדים מהתמונות ששורת הבתים הראשונים הפכה לרחוב הראשי, פותחו והורחבו מבני משק בחצרות האחוריות, התחילו לגדל גפנים, גידולי שדה חדשים ועוד. 

אפילו בית ספר נפתח במושבה לטובת ילדיה וילדי חברת המלח הסמוכה.

 מהתמונות עולה כי שנות העשרים והשלושים של המאה העשרים היו מבטיחות: מושבה של איכרים מצד אחד וחברת המלח עם משפחות פועלים בעלות תודעה מצד שני. ילדים עובדים 'מחזיקים משק' מזה, ילדי הנוער העובד והלומד שמדברים על הגשמה והולכים למצעד של אחד במאי מצד שני. החיבור, איך לא, היה כלכלי והיה דרך הזוגות שנוצרו בין הנוער מכאן והנוער משם...


מבנים אחרונים של עובדי חברת המלח בעתלית 

מסדר אחד במאי, מחנה עובדי חברת המלח עתלית, אלבום לאה רקוב, יד בן צבי - ישראל הנגלית לעין 



ומה יצא להם מכל זה אתם שואלים?

טיול במושבה מנומנמת ששוכנת בנוף הכי יפה בארץ. ים מצד אחד וכרמל מצד שני, רכס כורכר מרהיב ושטחים פתוחים זרועי רקפות עריות ושאר פרחים ושיחי חוף. נתחיל ברחוב הראשי שלא דומה לפעם אבל עדיין נושא בתוכו שרידים של מושבה, נדבר על ראשונים לא ידועים, נמשיך לשביל הרכס, למרכז המבקרים החדש של חברת המלח שמספר יותר על מלח מאשר על חברה,  ונסיים בתצפית לעבר המבצר הצלבני של עתלית.
כמה שעות בין ישן וחדש בעתלית.
כל מה שנותר זה לקבוע תאריך.



בית כנסת ישן מחודש בעתלית 





יום שבת, 22 בנובמבר 2014

טיול בעכו חדשה ישנה עתיקה

בזמן האחרון התאהבתי בעכו. מעכו החדשה המנדטורית לעכו בתוך החומות, ועכו הארכאולוגית שבעצם הייתה הסיבה  לביקור הממלכתי שלנו בעיר הזאת. בוקר אחד נסעתי לסיור הכנה באולמות האבירים הזכורים לטוב.


 ביקור באולמות האבירים זימן חוויה מסוג אחר - התחושה העמומה מתחת לאדמה, לחשוב על אסירים שחופרים לתוך עמוד או שנופלים לתוך אולם צלבני בפעם הראשונה אחרי מאות שנים, הספר של דאף על 'אבירי הגליל' ולבסוף החדווה שבמנהרה הטמפלרית, פתאום להגיח מתחת לאדמה מול הים. אתר אהוב למדי שהיה מה לשפר בו ולהנגיש אותו לציבור הרחב, אבל החוויה המיוחדת הייתה מובטחת.

לפני כחודש חנכו את החוויה הצלבנית בעכו. יש בפרויקט בענק הזה הבטחה שיהפוך למיזם תיירותי, עוגן כלכלי, פרויקט מניב וריווחי ויבוא לציון גואל. סליחה, לעכו. בנתיים תקופת הרצה, תקופת חסד, אבל אני יכולה כבר לאמר לעצמי שאני לא אוהבת את מה שעשו לאולמות הללו, את הגרניט -פורצלן על הרצפה, את הדק- עץ איפה שצריך ואיפה שלא, את האבן-ירושלמית-כי-זה-נורא יפה, שמכסה על אבן אחרת, מקומית צנועה וישנה ועוד. אבל הכי חמורה בעיני העובדה שבמקום לקחת את הקיר, את הטיח, את החרותות בקיר, את הארכאולוגיה ולהעצים אותה - בחרו להשקיע בפירוטכניקה שמתעלמת לחלוטין מהאמיתי ויוצרת מציאות חדשה. לא צריך להתאמץ כי יצרו לנו באולמות מציאות מדומה שכוללת פוסטרים פשטניים על הקירות, וידאו בין עמודים, הסברים אנטלגנטיים במערכת שמע סראונד שאמורה לפעול אבל בפועל מגמגמת בין ערוצי שידור ועוד ועוד. כמבקרת מעל לממוצע - הלכתי לאיבוד. מה קודם ומה אחרי? איזה אולם זה ולאן הולכים? מה הבדל בין אולם א לאולם ג'? ולמה כל החנויות/דוכנים של בעלי המקצוע סגורות?  המצב כ"כ נואש?

פירוטכניקה על הקיר 



מבטיחה לחזור שוב עוד כמה חודשים. אולי ישתפר.
אחרי שלוש שעות קשות  כאב לנו הראש כ"כ שהיינו חייבות הפסקה, השותפה ואני.
אז איריס הציעה שנלך לחוויה מתקנת -בירה ציפס ושרימפס בקוקשקה, בבזאר הטורקי.

לא מילים. דברו עם גילי, עובד עד אח"צ מאוחרים. 


מה יכול היות גרוע? ואכן לא היה גרוע אלא בדיוק להיפך. משהו טוב קורה בעיר הזאת עכשיו.
כן אני יודעת, יש עדין הזנחה ולכלוך ומה שתרצו, בכל זאת, לוקח הרבה זמן לנקות חצרות אחוריות של ערים מוזנחות, אבל בכל זאת - יש איזה משהו אחר באוויר וזה משמח.

משהו חדש בעיר עתיקה 


משם המשכו לשיטוט מושכל בעיר.
בסופו - אחרי כמה שעות, כשכבר לא היה לנו כוח לכלום, הגענו לבית על שפת הים.
מרפסת מתוקה להפליא, בית מדהים שעבר טיפל אוהב של טעם טוב ואישה עם אור בעיניים שהאופטימיות שלה, כך אומרת איריס, לא מפריעה לה אף פעם לראות את המציאות. היא, כמו עכו, יוצרת מציאות משלה וזה מדבק.

גונית   מתכוננת לאירוע חשוב 
אלה יונגמן מימין. 

חלונות מקוריים



  אלה יונגמן עושה אוצרות בעכו מלווה יזמות מקומית בעכו כבר כמה שנים והיא רואה את השינוי אולי כי היא אחראית לו במידה רבה. השלב הבא  כמו במקומות אחרים יהיה השינוי שיעברו הנשים ואז באמת נקום לשחר חדש, כי העצמה נשית פרושה חינוך, פרושה לקיחת אחריות אחרת על החיים והדור הבא רק יצא נשכר מזה. עם אלה הלכנו לבית שעוד ידובר בו, סתם כדי לעזור להן לסחוב דברים ולהרוויח  כניסה לפרויקט דגל חדש בעכו.

מה יצא לשבת מכל היום הזה?
טיול שעובר בכל האתרים החשובים של עכו, ולאו דווקא התיירותית אלא ב'נופי התרבות', אנשים, מקומות מתחת לרדאר של הפיתוח התיירותי כדי להכיר באמת ובתמים את עכו. פשוט לעקוב בפיסבוק, לעשות לייק כשצריך ואני מבטיחה לפרסם תאריך בקרוב מאוד.
כי-זה-מה-זה-טיול-שווה.

ובארוחת ערב מיוחדת החלטנו, כל הבנות, שאת הסיור הזה יש לסיים באווירה אנטימית - כאן:
(ולא, לא יכולה לספר לכם מה זה, תצטרכו לחכות לפוסט הבא או לטיול הבא, מה שיבוא קודם...)
סוד ....



יום שישי, 10 באוקטובר 2014

הון שלטון ודגים - בוקר טיול בעמק זבולון

הכל התחיל מבוקר טיול עם איריס. 
נסענו לקריות שזה בהחלט המקום הכי קרוב ל'סתם' עלי אדמה לכאורה. 
או לפחות ככה חשבתי כמיטב המסורת של 'פולניות עילאיות ומתנשאות'. ארכיטקטורה תזזיתית, עצבנית, בליל של רחובות וכיכרות שלא מובילים לאף מקום ובכלל, "בקיץ נורא חם שם". אבל אז יצאנו מצוידות בתפוחים ובקבוקי מים למסע בקריות בעקבות הון שלטון ודגים. אחרי שחזרנו החלטתי שיש בהן משהו בקריות, באמפרים על כביש מסמנים מתנ"ס או ביה"ס, עצים על המדרכות נותנים צל על הכביש ועל החצר שליד, אנשים הולכים ברגל למכולת בפינה, כי המרחקים שפויים ונורמליים, וסה"כ, זה בכלל לא רע אם אתם שואלים אותי, אבל מי שואל אותי?

טיילת כרי הנעמן - שקט באמצע העיר,  גבול בין בתים לשדות



אבל הכי חשוב זה הנוף שליד, טיילת שנחנכה לפני כמה שנים מעניקה צל מים ושקט לאנשים. טיילת הנעמן מובילה לברכה שיצרו בשביל הנימפאה התכולה, מין של פרח בסכנת הכחדה, שיטוט רגלי קצר, תחת אקליפטוסים מצלים, שקט וציוץ ציפורים. בדרך אפילו ראינו שניים שיושבים על ספסל בצד.....

נמפאה תכולה והיא בכלל לבנה - צמח מים ברשימה האדומה של הצמחים בסכנה

אחרי זה המשכנו לעין אפק. מי לא מכיר את המקום? את הסיפור על שני מסדרים טמפלרים שמתקוטטים ביניהם על המיים שמניעים טחנות קמח עבור עכו הגדולה? מי לא מכיר את הסיפור על התייבשות השמורה לפני כמה שנים, זו שהובילה את הרט"ג לקמפיין שנקרא 'זכות הטבע למים'. את איריס עניינו הפרעושית המשולשלת, הנמפית התכולה ושאר סביונים כאלה שעולים בפוסטים של קבוצת בוטניקה לאוהבי א"י. אבל אותי מה שענין היו דווקא עניני הון ושלטון. כמו תמיד. וגם שם מצאתי את זה. קודם כל שנבין על מה מדובר: ככה נראה האזור כשהג'מוסים עדיין היו מקוריים בביצה הגדולה שנוצרה מסביב לנעמן ולמעינות עין אפק.

ג'מוסים מקוריים 

ההמשך היה ברכישת אדמות עמק זבולון שכנראה הייתה יחסית זולה, עוד לא נדל"ן מניב, אלא שטח ביצתי שיש ליבשו, לטייבו ורק לאחר מכן לחשוב מה עושים בו - התיישבות, חקלאות, איזה מן חקלאות וכו'. בנתיים, עד שייובש, פירנס לא מעט אתוסים ציוניים של חלוצים חדורי להט ועזוז שבחרו לחיות בתנאים הבלתי אפשריים של הארץ ולוותר על המילקי בברלין.  מה קבלו בתמורה? קצת ביצה, הרבה מלריה, זריקות חינין, ואם היה יום טוב אז גם היה בשר במחנה. העתיד האישי והמשפחתי שלהם נשאר באותם ימים בצד, קודם כל צריך לייבש. אח"כ נראה מה הלאה.
ואז באו היזמים. יזם בא בשלב השני. כשכבר התחילו הייבוש וההסדרה וצריך לחשוב מה עושים עם השטח.
קראו לו ברנקו זיצר. בחור יוגוסלבי חריף שנשם דגים בערך מהיום שנולד. כבר שם היו לו לא מעט בריכות דגים ואם כבר עולים לארץ אז למה לא להתפרנס בכבוד מדגים? אמנון לויה שכתב עליו אמר שהיה לו כשרון לבחור שותפים ובעלי מקצוע, אז הוא הביא את מרדכי שוורץ, הדגולוג של תל עמל שהבין משהו בגידול הקרפיונים בארץ, הביא שותפים ומשקיעים. השקיע כסף, הכין תשתית התחיל לגדל וזה נראה מבטיח במיוחד.
באמת, קרפיונים מתאימים לגפילטעפיש, לדגלשבת, קרפיונים זה בריא, קל לגדל, איך אפשר להכשל?

ככה נראית ביצה: טחנת קמח, עין אפק, תעלות לגידול דגים


חפר תעלות וברכות, קשרים עם שותפים וחנויות שימכרו את הדגים שיגיעו לעיר - חיפה או תל אביב, ברכבת, בקרונות מיוחדים וקיווה לטוב. אבל אז - כמו כל יזם פרטי וקטן, קצת קשיים בדרך, קצת קנאה ורגליים ששמו לו, ונאלץ לותר על החלום לטובת בריכות הדגים של קיבוצים הסתדרותיים. כפר מסריק, קיבוץ אפק לשעבר משמר הים וכולם מסביב מחזיקים היום בריכות דגים לתפארת. מדברים על 'ענף הדיג' הציוני, ושוכחים שמי שהתחיל, חלם, הגה, ניהל, חפר, גידל ושיווק עד שנפל היה ברנקו זיצר, יזם יוגוסלבי.

 ככה הסתיים יום נפלא בעמק זבולון, קפה נחמד וגלידה לסיום, ילדים חוזרים עם תיקים על הגב ברגל הבייתה, הולכים בקבוצות מתחת לעצי פונציאנה נהדרים. קריות מקום נחמד מאוד.





יום שלישי, 30 בספטמבר 2014

חצבים ומלריה - סיור לאורך רכס הכורכר

הכל התחיל עם הד"ר הילל יפה.

ד"ר הלל יפה, 1935 (PHZPR\1251481)
הד"ר הלל יפה, רופא וחלוץ  (מקור- הארכיון הציוני) 

כשקראו לו לתת דוח רציני על מיקום המושבה עתלית הוא בפרוש כתב שלא טוב למקם את המושבה על המדרון המערבי.
יש שם ביצות הוא כתב, וביצות כידוע, האוויר שלהן רע ....  ומי שחי ליד ביצות חולה במל -רה היא המלריה, היא מגוון רחב של מחלות ושאר מרעין בישין שראשוני החלוצים והעולים לא נמלטו מהן עד ראשית המאה העשרים.  בשנת 1907 הוזמן שוב לזכרון יעקב המושבה הגדולה והפעם התבקש לשמש כרופא המושבה.

רופא סטנדרטי הוא לא היה.
ברגע שקיבל את המינוי הרגיש בשל מספיק כדי לבוא לברון ולבקש לעשות, על חשבון הברון, עבודה אנטי מלרית שכללה טיפול רפואי במי שכבר חלה אבל במקביל פעולה מניעתית - ייבוש וטיפול בביצות סביב המושבות. הלל יפה פתח בית חולים לכל דבר, טיפל גם בפועלים ולא רק באנשי המושבות שבאו על חשבון הברון, פעל להקמת 'קופות חולים', ואפילו דחף להקמת המוסד המופלא שנקרא 'בית הבראה'.

כך כתב הדוקטור להנהלת יק"א בפאריס בחורף 1915:
" כאן מרכז פועלים גדול, שכר העבודה נמוך, משלמים בקושי, אין קרדיטים, ושערו מה מצבו של הפועל בחלותו!
בקושי משתכר הוא לחמו, לן ברפת טחובה ללא מצע ומכסה, טרף ליתושים, וכמה חשוב לתת לחולה כזה מיטה, מקום לנוח, מזון ורפואות!  .... כמה פעמים סגרתי את בית החולים ונאלצתי לפתחו שוב בראותי את החולים מבין הפועלים, חיוורים, כושלים הבאים לבקש הצלה מידי. וישנם גם תושבי שפיה, בת שלמה, עתלית, חדרה וכרכור!
(ד"ר הלל יפה, "דור מעפילים", עמ' 490)

סקר לקראת ייבוש הביצות בחוף הכרמל. הזמן: מתישהו, בסתיו עם החצבים. 


אבל גולת הכותרת הייתה השרות האנטימלרי שהקיף את כל 'מושבות השומרון' והגליל, למרות איומים חוזרים ונישנים לצימצומים:  "ברצוני לנסות ולהכן על עניני השרות שהופקדתי עליהם - בית החולים והמלחמה האנטימלרית. הפקידות המקומית הודיעתני כי לדברים אלו לא תזקף אף פרוטה" 
הרופא על הסוס היה עובר עם התיק שלו  בין זכרון יעקב, חדרה, עטלית (כן, ככה כתבו פעם עתלית), יסוד המעלה, משמר הירדן. בכל מושבה עוצר ומזריק או מחלק כדורי כינין. הילדים היו בורחים מפחד הזריקה, הפועלים היו עייפים מידי כדי להגיע למרכז המושבה, הפקידים של יק"א לא שמחו להוציא את הכסף ובכל זאת, הוא דאג שכוווולם, אבל כוולם יחוסנו, קראו לזה 'כיניזציה מלאה'.

מה זה קשור לטיולים תשאלו?
אז אני אגיד לכם.
בדיוק עכשיו כל החצבים במישור החוף פורחים.
ענין של חודש מהיום ונגמרה העונה מבחינתם.
זה אומר יום טיול בין חצבים.
מתחילים בעתלית, מסימים בשמורת קרתא ובסוף אפשר להתגלגל לחוף הים הכי יפה עם המבצר מעל.

שווה, אני אומרת לכם.